Work Text:
בקיץ שמורדיליה פיץ' הופכת לבת שבע עשרה, אחיה הגדול נופל למשכב.
סיימון מתקשר לאבא שלה מאוחר בלילה, כשהם כולם יושבים בסלון וצופים במשחק כדורגל ביחד, והקבוצה שמורדיליה והתאומות אוהבות מובילה בפער של שני גולים. אבא מסתכל על הטלפון בבלבול כשהוא רואה מי מתקשר, אבל הוא בכל זאת מקרב אותו לאוזן שלו ושואל "הלו?" בנימוס.
מורדיליה יכולה לשמוע רק מלמולים מהצד השני של הקו. אבל אבא מזדקף במקומו ומצחו מתקמט, ואז הוא שולח יד אל השלט ועוצר את המשחק.
"היי!" מוחה פטרה, אבל אבא משתיק אותה בנפנוף יד. הוא מרוכז לגמרי בשיחה. הוא עדיין לא אומר כלום. אמא שולחת אליו מבט מודאג והוא כנראה מעביר לה מסר כלשהו בלי מילים, דרך עיניהם, כי היא שמה יד על הכתף של פטרה.
מורדיליה יכולה לשמוע במעומעם את סיימון אומר שהוא ניסה להתקשר לפיונה אבל היא לא ענתה. הוא אומר מלקולם, אני לא יודע מה לעשות.
"אני אהיה שם תוך חצי שעה," אבא אומר ונעמד.
"צריך שאבוא איתך?" אמא שואלת כשהוא מנתק.
אבא מנענע בראשו. "תישארי עם הילדים, אתקשר אליך כשאדע יותר."
"זה היה סיימון?" שואלת מורדיליה, למרות שהיא יודעת את התשובה. "מה קרה?"
"קרה משהו לבאז?" שואל סוויטני.
"באז בסדר גמור," אומר אבא, ואז כנראה מתחרט כי הוא מוסיף: "הוא פשוט קצת לא מרגיש טוב, אז אני נוסע אליהם כדי לעזור קצת. אבל הכל בסדר."
משהו כבד מתיישב בבטן של מורדיליה, לוחץ על האיברים הפנימיים שלה. היא מרגישה אותם מטפסים אל הגרון שלה. "למה אתה נשמע כל כך לחוץ?"
"אני לא," אומר אבא שלה, שתמיד היה שקרן גרוע. פעם נוספת הוא משנה אסטרטגיה: "אני מודאג כשכל אחד מהילדים שלי חולה, את יודעת את זה."
"הוא חולה?" שואלת אמא. "מלקולם-"
"הוא בסדר. דפני, אני חייב ללכת. אתקשר אליך כשאגיע לשם, בסדר?"
הוא יוצא מהדלת בסערה, לפני שמישהו מספיק לומר משהו נוסף. ארבעתם בוהים במקום שבו עמד.
אמא מתאוששת ראשונה. "אתם מכירים את אבא שלכם," היא אומרת. "אני בטוחה שבאזיל בסדר. יש עכשיו וירוס קשוח שמסתובב, הוא בטח תפס משהו. מלקולם פשוט לא בוטח בסיימון לטפל בו."
פטרה וסופרוניה מחייכות מעט לשמע זה, כמו שאמא רצתה שיקרה. סוויטני קופץ ממקומו על הספה ומכריז שיילך להכין לבאז כרטיס החלמה מהירה.
"רעיון מעולה," אמא מכריזה ושולחת אותו עם נשיקה להביא את הטושים הצבעוניים שלו, ואז מסתכלת לעבר פטרה. "את יכולה להדליק את המשחק שוב, מתוקה."
פטרה שולחת יד מהוססת אל עבר השלט, וכעבור רגע קולות הפרשנים ממלאים את החלל ושלושתן שוקעות שוב בתוך הספה ונשענות לאחור. מורדיליה מנסה להרגיע את עצמה. היא לא יודעת למה היא כל כך מודאגת פתאום; כולם נהיים חולים מדי פעם, אפילו קוסמים. שפעת או משהו בסגנון זה לא סיפור גדול. וזה לא שאבא שלה לא יצא מעולם מהבית מאוחר בלילה במהירות ואז התברר שהייתה לו סיבה מטומטמת לגמרי.
...אמא שלה, לעומת זאת, לא נהגה לדאוג משטויות.
המשחק מסתיים כעבור ארבעים וחמש דקות. אבא לא מתקשר לאמא עדיין. מורדיליה שמה לב שאמא בודקת את הטלפון שלה כל כמה זמן, כמו כדי לוודא שלא פספסה אף שיחה איכשהו, והיא יודעת שאמא שמה לב שהיא שמה לב.
התאומות הולכות לחדרים שלהן לא הרבה אחר כך. אמא מאחלת להן לילה טוב בלי להתיק את עיניה מהפרשנים שמנתחים את המשחק שהיה, למרות שמורדיליה יודעת שלא אכפת לה מזה ושלרוב הם מכבים את הטלוויזיה כשהמשחק נגמר. היא מחכה שהן יעלו למעלה ואז קמה ממקומה ומתיישבת לצד אמא על הספה.
היא רוצה לשאול הרבה שאלות שונות, ולרגע האפשרויות גורמות לראשה להסתחרר. היא רוצה לשאול מה הבעיה או מה קורה או מה הם לא מספרים לה. אמא נאנחת, כאילו היא יכולה לשמוע את כל השאלות האלה גם בלי שמורדיליה תפתח את הפה, מה שכנראה נכון.
"תתקשרי אליו," מורדיליה אומרת. אמא לא שואלת למי. היא נאנחת שוב, מוציאה את הטלפון ומחייגת.
אבא עונה בצלצול השלישי. "דפני, אני אחזור אליך."
"איך הוא?" שואלת אמא לפני שהוא יכול לנתק.
אבא נשמע מהוסס. "אני עוד לא בטוח. תנסי להשיג את פיונה, בבקשה?"
אמא מהמהמת לחיוב ומנתקת לו. הוא נתן לה משימה כדי שתרגיש כאילו היא עושה משהו, חושבת מורדיליה. ואז היא קולטת שזה לא נכון. הוא נתן לה משימה כי הוא לא יכול לעשות את זה בעצמו כרגע; כי הוא צריך עזרה.
פיונה לא עונה. מורדיליה מוציאה את הטלפון של עצמה מהכיס. "אני אנסה להתקשר אליה אני, היא אוהבת אותי," היא אומרת, וקולטת מאוחר מדי שזה דבר גס רוח לומר. לא נראה שלאמא אכפת. היא משלבת את ידיה כנגד חזה ומתבוננת במורדיליה כשהטלפון מחייג.
פיונה לא עונה. הפנים של אמא נופלות. "מה קורה?" מורדיליה שואלת, בקול תקיף יותר משהתכוונה. "אל תגידי שהכל בסדר. את מדאיגה אותי."
אמא מנענעת בראשה. לא משנה כמה מורדיליה מנסה, היא לא מצליחה להוציא ממנה כלום באותו ערב.
כשהיא הולכת למיטה לבסוף, שעה או שעתיים אחר כך, היא מנסה להתקשר לפיונה פעם נוספת. כשעדיין אין מענה, עולה רעיון במוחה והיא מנסה להתקשר לבאז.
באז הוא האח האהוב עליה, למרות שהוא בקושי נמצא בבית כי הוא מבוגר ויש לו עבודה ובית משלו ובן זוג ומה לא, והוא תמיד עונה כשהיא מתקשרת. תמיד. לא משנה מה, אם למורדיליה יש מבחן שמכניס אותה לחרדה או שהיא רבה ריב מטומטם עם החברה הכי טובה שלה או שיש פרופסור שמחרפן אותה ועושה לה עוול בווטפורד או שאבא ואמא מתנהגים כמו משוגעים ולא נותנים לה לעשות דברים הגיוניים לגמרי או כשהרכב שלה התקלקל באמצע הכביש בדרך חזרה ממסיבה שהיא בשיא הכנות הייתה שיכורה מכדי לנהוג בדרך חזור ממנה בלאו הכי או כש-
באז תמיד עונה לה. לא משנה מה השעה. והוא מקשיב לה ועונה תשובה עוקצנית בטון היבש שלו ומתנהג כאילו כל הבעיות שלה כל כך קטנות שהיא טיפשה שבכלל דאגה מהן, ועם כל אחד אחר זה היה פוגע ומרגיש מחורבן לגמרי והיא הייתה שונאת את זה אבל משום מה באז גורם לזה להרגיש... מנחם.
הוא לא עונה עכשיו.
מורדיליה מתקשרת שלוש פעמים ברצף. היא מגיעה לתא קולי כל פעם.
היא הולכת לישון מכורבלת בתוך עצמה, כל האיברים הפנימיים שלה מבולגנים בתוכה בסדר לא נכון.
למחרת זה יום שבת, אבל כשהיא יורדת למטבח היא לא מוצאת שם אף אחד. התאומות עדיין ישנות, וסוויטני משחק במשחק יריות כלשהו בטלוויזיה בסלון. היא לא יודעת איפה אמא ואבא.
היא מסתכלת מה השעה ומחליטה במהירות על הצעד הבא שלה.
"סוויטני!" היא קוראת בזמן ששמה נעליים. "אני יוצאת!"
אחיה הקטן נוהם משהו לא ברור שלא יכול להיקרא מילה בתגובה. הוא מרוכז כולו במשחק. היא מגלגלת עיניים.
סיימון ובאז גרים לא רחוק. היא לוקחת את המכונית של אמא.
המכונית של אבא חונה בשביל הגישה של הבית שלהם כשהיא מגיעה, והיא יודעת שזה אומר שהוא היה שם כל הלילה. היא לא יודעת אם לקוות שהוא ער או ישן כרגע. היא נכנסת פנימה בלי לדפוק.
כל האורות כבויים בסלון והמטבח מלבד האורות הקטנים, והווילונות מוגפים עד הסוף. "שלום?" מורדיליה קוראת. "סיימון? באז?"
הראש של סיימון מופיע בקצה המסדרון כשהיא מתחילה לטפס במדרגות. השיער שלו מבולגן לגמרי והעיניים שלו שקועות ונפוחות. "מורדיליה? מה את עושה פה?"
"דאגתי," היא עונה בכנות. "אבא אמר שבאז חולה."
סיימון מתקפל לתוך עצמו מעט לשמע זה. הוא יוצא מהחדר שלו ושל באז וסוגר את הדלת מאחוריו. "מורדי," הוא אומר בשקט, "הכל- שיט, אוקיי, הכל לא בדיוק בסדר אבל... הכל בשלי- הכל ב... אנחנו מטפלים בזה, אוקיי? את לא צריכה לדאוג. אני אגיד לבאז שהיית כאן, אבל אני חושב שכדאי שתחזרי הביתה, בסדר?"
לא, לא בסדר. בולשיט. סיימון הוא שקרן מחורבן, ומורדיליה כבר לא קטנה מספיק כדי לקנות את זה. "אין מצב שאני הולכת כשאתה עד כדי כך מודאג."
"אני רק טיפה מודאג, אבל זה באמת שטויות, זה לא עד כדי כך רציני-"
"סיימון, הידיים שלך רועדות."
הוא עוצר, פיו פעור באמצע מילה. הוא מנמיך את מבטו באיטיות ובוהה בידיו מספר שניות. השפה התחתונה שלו מתחילה לרעוד.
"היי," אומרת מורדיליה ופותחת את זרועותיה בעודה לוקחת צעד לעברו. הוא כורך סביבה את ידיו וקובר את פניו בכתפה, מתחיל לבכות חרישית כמעט מיד.
"תן לי לעזור," היא אומרת. "אני כבר לא ילדה, אני מתחילה את השנה האחרונה בווטפורד בספטמבר. אני לא כמו סוויטני והתאומות, אתם יכולים לספר לי דברים."
הוא מנענע בראשו. "הוא לא ירצה שתראי אותו ככה. אני לא רוצה ל- מורדיליה, חכי!" הוא קורא כי בשלב הזה הסבלנות שלה נגמרת והיא לא מוכנה שהוא ינסה לגרש אותה משם שוב, אז היא צועדת על פניו ופותחת את הדלת לחדר השינה שלהם.
המחזה שמחכה לה הוא לא מחזה נעים. החדר חשוך לגמרי מלבד מנורה קטנה על השידה שליד המיטה, והיא מאירה בדיוק מספיק כדי שמורדיליה תראה את הפנים החיוורת של באז שעטוף בשמיכה כמו בוריטו ומתנשם בכבדות, ואת אבא יושב על כיסא מול המיטה ויורה עליו מהשרביט שלו לחש אחר לחש.
"מורדיליה!" סיימון מסנן בלחישה רמה מאחוריה, מושך בידה. היא עומדת נטועה במקום ולא זזה. אבא עדיין לא שם לב שהיא שם.
"מה יש לו?" היא שואלת בלשון כבדה, כי אבא לא היה מטיל לחשי שירים אלמלא המצב היה רע מאוד, הוא שונא לשיר; אבל היא יכולה לשמוע אותו מהמהם בשקט כמו לעצמו, מנגינה שמורדיליה מזהה גם אם היא לא מצליחה לשמוע את המילים עצמן. אמא מטילה לחשי שירים כל הזמן, וכמובן שבאז אוהב אותם ומשתמש בהם על כל שטות, אבל את אבא היא לא שמעה מטיל לחש שיר אפילו שנה שעברה כשהיא חטפה זעזוע מוח במעגל מוש פיט במסיבת מרתף שהוא אסר עליה ללכת אליה. הוא בעיקר כעס, בזמנו. ופיונה ריפאה את זה כמעט לגמרי עוד לפני שהוא הספיק לשמוע על זה, בכל מקרה.
הנקודה היא, מורדיליה לא זוכרת את הפעם האחרונה שאבא שלה הטיל לחש שיר.
או בעצם, היא חושבת עכשיו בעודה בוהה בחדר החשוך מולה, בבאז ששוכב על המיטה מתפתל ונאנק – בעצם היא כן זוכרת משהו. זה זיכרון עמום וישן, מגיל שש או שבע. באז היה אז בערך בגילה עכשיו, ואמא ואבא היו מודאגים לגביו במשך כל הסתיו. הוא לא היה בבית הרבה זמן, אבל זה היה רגיל בעיניה משום שתמיד היה נעלם לחודשים ארוכים כשהיה בווטפורד במהלך שנת הלימודים. אבל היא זוכרת שהוא חזר הביתה באמצע הסימסטר, משום מה, והיה הרבה רעש ובלגן בלילה שהוא הגיע, והוא לא יצא מהמיטה במשך שבועיים לפחות, וכל פעם שהיא התקרבה לחדר שלו אמא מיהרה לקחת אותה משם, אבל מורדיליה זוכרת ערב אחד שהיא הצליחה להתגנב אליו בלי שאף אחד מהמבוגרים שם לב, והיא נכנסה לחדר על קצות האצבעות, וכשבאז ראה אותה הוא חייך. הוא היה חיוור ורזה אבל הוא חייך והרים את השמיכה מעט בהזמנה עבורה להיכנס למיטה לידו, והוא היה קר כקרח כשהיא חיבקה אותו עם הידיים הקטנות שלה, והוא לחש "התגעגעתי אליך, פאף קטנטונת" והיא נשארה שם עד שנרדמה ובבוקר המחרת התעוררה במיטה שלה בלי לזכור איך הגיעה לשם, ולא הרבה אחר כך באז הרגיש טוב יותר וחזר לווטפורד והיא שכחה לגמרי מכל הסיפור ולא חשבה על זה שוב עד...
עד עכשיו. כי ככה הוא נראה, כעת, בחדר החשוך. רעד עובר בגוף שלה כשהיא קולטת שמשהו רציני קרה לו, אז, ואף אחד לא רצה שהיא תדע.
"מורדי, בואי," אומר סיימון ומנסה למשוך אותה. היא מסרבת לזוז.
"אבא נראה כאילו הוא פאקינג גוסס, סיימון," היא אומרת. היא לוחשת, למרות שלא אכפת לה שאבא ישמע שהיא שם. "מה יש לו?"
"אנחנו לא יודעים," הקול שלו נשבר מעט. "הלוואי שהיו לי תשובות עבורך מורדי, אבל אין לי, וכולנו לחוצים ומתוחים אז מה שהכי יעזור זה אם תתני למלקולם לנסות לעזור לו."
"למה אתם לא לוקחים אותו לבית חולים?" היא שואלת. "אם זה כל כך חמור? או אפילו לדוקטור וולבילאב?"
"כי אנחנו לא יכולים," סיימון מסנן. "אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה, בואי פשוט-"
היא מנערת את היד שלו ונכנסת לחדר, נעמדת ליד אבא.
הוא נאנח בלי להביט בה. היד האוחזת בשרביט צונחת מעט.
"הוא לא נראה טוב," היא אומרת. אם באז שומע אותה, הוא לא מגיב. אבא מרים את השרביט ומטיל לחש נוסף, אילם. "כמה זמן אתה כבר יושב פה?"
"כל הלילה," עונה סיימון כשאבא ממשיך לשתוק. הוא נכנס פנימה ומתיישב בקצה המיטה, העיניים שלו נעוצות בבאז. הוא רוכן ומלטף את השיער שלו בעדינות.
"לא נראה שזה עוזר," אומרת מורדיליה בבוטות. "אני חושבת שהוא צריך רופא, אבא."
אבא מנענע בראשו בלי להרים אליה את עיניו. היד שלו מתחילה לרעוד. הוא מתחיל למלמל לחש נוסף אבל זה לא ילך ככה, כשהקצה של השרביט זז בחדות לכאן ולכאן, אז מורדיליה אוחזת ביד שלו כדי לייצב אותה. משהו במחווה הזו גורם לו לקרוס לתוך עצמו, וברגע שהוא מסיים לדקלם את הלחש הראש שלו נופל והוא כמעט מחליק הצידה מהכיסא אל הרצפה, אלמלא מורדיליה שממהרת להחזיק בכתפו.
"אבא," היא אומרת.
הוא ממשיך להניד את ראשו מצד לצד, פניו קבורים בתוך ידיו כעת. "יש דברים שאת לא מבינה, מורדיליה."
"אז תסביר לי!"
"עדיף שלא תדעי. את צעירה מדי."
"אני כבר בת שבע-עשרה!" היא מתעקשת. "אל תתייחס אליי כמו לילדה!"
"את באמת ילדה."
"אני בגיל שבאז היה כשהוא היה חולה פעם קודמת," היא זוקפת את הסנטר שלה. אבא מרים את ראשו ומסתכל אליה, בפעם הראשונה מאז נכנסה לחדר. העיניים שלו פעורות. היא מרגישה גם את עיניו של סיימון עליה. זה כאילו החדר כולו עוצר את נשימתו.
"מה אמרת?" אבא שואל.
"על מה היא מדברת, מלקולם? זה כבר קרה פעם?"
"פעם אחת," הוא מודה. "בשנה האחרונה שלכם. אחרי ה..."
"אני זוכר," אומר סיימון מיד.
"אני לא," אומרת מורדיליה.
הם מתעלמים ממנה. "אבל אז הייתה לזה סיבה. הוא היה מורעב, הגוף שלו היה חלש. זה לא היה מחלה משום מקום."
"רעב קיצוני וחוסר תזוזה ממושך יכולים לגרום להרבה דברים, זה נכון, והם מסבירים את החולשה שהייתה לו. אבל הוא לא היה רק חלש, סיימון, הוא היה חולה. אני לא יודע להסביר את זה."
היא מנסה לתייק לעצמה את פיסות המידע בראש לאחר כך, אבל הן מתעופפות כל כך מהר. "על מה אתם מדברים? למה שהוא יהיה רעב? הוא היה בווטפורד."
"מה?" סיימון מסתכל עליה ואז בחזרה על אבא. "נתתם לה לחשוב שהוא בווטפורד?"
"מה היית מעדיף?" אבא יורק, "שהיינו נותנים לה לדאוג ביחד איתנו? למי זה היה עוזר?"
"אוקיי," אומרת מורדיליה ומתעלמת מהדבר הקר והכבד שמתיישב בבטנה ככל שהשיחה נמשכת, כי יש דברים יותר חשובים מזה כרגע, "אבל אני כבר לא ילדה קטנה, כמו שאמרנו. אני הרי מבינה שיש משהו שאתם לא מספרים לי, אז למה שלא פשוט-"
אבא וסיימון מנסים לענות לה בו זמנית, והיא מסרבת לתת להם להמשיך לתרץ תירוצים, ולכמה רגעים הם כל כך רועשים, שלושתם, שמורדיליה בקושי שומעת את הקול המחוספס של באז כשהוא אומר: "זה בסדר."
שלושתם משתתקים ומסתכלים עליו. העיניים שלו עצומות, כאילו אין לו כוח לפקוח אותן, אבל הוא בבירור ער. הראש שלו מופנה לעברם.
"זה בסדר," הוא לוחש, "היא יכולה לדעת."
סיימון מיד רוכן ומניח יד על הלחי שלו. "באז," הוא מתחיל, אבל באז קוטע אותו.
"תשאירו אותנו לבד," הוא ממלמל, ורק בקושי אפשר להבין את המילים שלו. אבא וסיימון מסתכלים אחד על השני, ואז עליה.
מורדיליה ממהרת לקום ממקומה ומתיישבת על המיטה בין סיימון לבאז. הם לא יעיפו אותה מפה. לא עכשיו.
"בסדר," אבא נכנע ומהנהן. "אנחנו נהיה בסלון. מורדיליה, אם משהו משתנה-"
"אני אקרא לכם," היא משלימה בחוסר סבלנות. אבא מהנהן שוב. הוא לוחץ את כתפו של באז בעדינות ויוצא החוצה. סיימון מתרומם מהמיטה לאט, בהיסוס.
"אתה בטוח?" הוא שואל את באז.
באז מהנהן הנהון קטן כל כך שמורדיליה לא הייתה שמה לב אליו אם לא הייתה מתבוננת בפניו בריכוז. סיימון טופח על כתפה פעם אחת ואז יוצא גם הוא מבעד לדלת.
מורדיליה מתבוננת בפנים של אחיה הגדול, בקושי ניתנות לראיה בחדר האפל, ופתאום מפחדת מאוד.
"אתה גוסס?" היא שואלת במהירות.
באז מחייך מעט. "לא," הוא עונה.
"אבא חושב שאתה גוסס, נראה לי."
"הוא דואג," באז אומר, "כי אני לא אמור לחלות."
"ברור שלא, אף אחד לא אמור לחלות," מורדיליה אומרת.
הוא נאנח. "זה לא אמור להיות אפשרי עבורי לחלות."
"בסדר, יש לך מערכת חיסונית טובה. אבל-"
"אני ערפד, מורדי."
לרגע, המוח שלה לא מעכל את המילים.
מורדיליה יודעת על ערפדים. היא יודעת שהם שותים דם. היא יודעת שהם הרגו את אמא של באז, אשתו הראשונה של אבא. היא יודעת שהחבר של פיונה הוא ערפד, אבל אף אחד במשפחה לא מדבר על זה וכולם מתנהגים כאילו הם לא יודעים על קיומו. היא יודעת שהם יצורים אפלים, ושאם הורגים אותם זה לא נחשב רצח. והיא יודעת שהם לא קוסמים.
הם לא כמו אח שלה. הם לא כמו אח שלה בכלל.
"מה?" היא שומעת את עצמה עונה.
באז פוקח את העיניים ומסתכל לעברה. אחרי רגע הוא עוצם אותן שוב. "ננשכתי במתקפה על ווטפורד. את מכירה את הסיפור הזה, נכון? עם אמא שלי, כשהייתי קטן."
הוא היה בן חמש. מורדיליה מכירה את הסיפור. כולם מכירים את הסיפור. נטשה פיץ' – אמא של באז – הייתה אגדה מהלכת. מורדיליה מן הסתם לא פגשה אותה מעולם, והיא מניחה שהיא צריכה לשמוח שהיא מתה, כי אחרת אבא לא היה פוגש את אמא והיא לא הייתה נולדת, אבל לפעמים היא מרגישה כאילו היא מתגעגעת אליה למרות שלא הכירה אותה. אבל לא יכול להיות שבאז ננשך באותו לילה. זה לא איך שהסיפור הולך. אף אחד אף פעם לא מזכיר את זה כשמדברים על הלילה ההוא.
אלא אם... אלא אם אף אחד לא יודע.
אלא אם הם הסתירו את זה מכולם.
"סיימון יודע?" היא שומעת את עצמה שואלת.
באז נוחר נחירה רכה של צחוק, ואז משתעל. "כמובן שהוא יודע. גם אבא, אמא ופיונה יודעים. וגם וולבילאב ובונס, את זוכרת אותן נכון?"
החברות של סיימון. מורדיליה זוכרת. "למה הן יודעות?"
"זה סיפור ארוך, מורדי. הן יודעות, בסדר?"
הקול שלה נשמע מריר אפילו עבור אוזניה כשהיא משיבה: "וואו. כמה נעים לדעת שהחברות של סיימון יודעות עליך משהו שאחותך שהיא בשר ודם מבשרך לא יכולה לדעת."
הפנים שלו נופלות. "מורדי-"
"זה הכל? אף אחד אחר לא יודע?"
"גם נייל," הוא מודה בקול חלש. ואז מעווה את פניו ומוסיף: "וגם שפרד, בן הזוג של בונס."
היא משחררת נהרת צחוק מופתעת, פרועה. "טוב שלא סיפרת לחתול של משפחת ת'ורן!" היא אומרת ומיד מרגישה רע.
החדר נהיה חנוק מדי. היא רוצה ללכת משם.
"מורדי," הוא אומר שוב. הקול שלו חלש יותר הפעם. הוא נשמע כאילו כל אות בשם שלה עולה לו בדמו.
"איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!" היא דורשת. "באז, כל הזמן הזה, כל הזמן שהכרתי אותך, כל החיים שלי-! ותמיד היית-!" היא מרגישה את הפנים שלה נהיות אדומות. העיניים שלה מעקצצות. "מה, לא חשבת שאוכל לשמור את הסוד הזה או...?"
"כילדה בת ארבע? לא, לא חשבתי שתוכלי," הוא עונה, ומתחיל להישמע עוקצני בעצמו.
"לא בגיל ארבע!" היא קוראת. "אבל מה לגבי גיל שמונה? גיל עשר? פאקינג- לפני שלוש שנים? שנתיים? שנה?! מתי תכננת לספר לי בכלל?"
הוא שתק.
אה.
"לא תכננת לספר לי," היא אומרת והוא לא מכחיש. "אף פעם."
"תגידי לי את, יש דרך טובה לספר דבר כזה? מה רצית, שאבוא אליך יום אחד משום מקום ואגיד 'היי מורדי, אפשר לספר לך משהו על עצמי – אני מפלצת מוצצת דם, חלומות נעימים'?"
"אתה לא-" היא מתחילה לומר, באופן רפלקסיבי, אבל הוא ממשיך בלי להיקטע.
"נראה לך שרציתי שתדעי עליי דבר כזה? שאחותי הקטנה תדע את זה? את חושבת שאני רוצה שסוויטני והתאומות יידעו?"
"אני לא," היא אומרת, דמעות שורפות בעיניה, "כמו סווטיני והתאומות!"
"בטח שכן!" קורא. "את אחותי הקטנה, מורדי! אני אמור להגן עליך מדברים בדיוק כמוני!"
כמו לפי אות, הוא מתחיל להשתעל. שיעול אלים שגורם לו להתקפל אל תוך עצמו. זה לא מפסיק.
"באז?" היא אומרת. ואז היא קמה על רגליה. "אבא!" היא צועקת. "סיימון!"
כשהם נכנסים לחדר בריצה, סיימון אוחז בכתפיה ודוחף אותה החוצה מבעד לדלת שנסגרת מאחוריה בטריקה. היא לא מנסה להיכנס שוב.
כשהיא מגיעה הביתה היא שומעת את אמא במטבח. היא הולכת לשם בצעדים רועמים. הדמעות שהיא מצמצה החוצה מעיניה לאורך כל הנסיעה חוזרות בשיא הכוח שהיא רואה אותה ליד הכיריים, מכינה מרק עוף, ופתאום מורדיליה מחבקת אותה ומתייפחת לתוך כתפה.
"אוי, מורדי," אמא אומרת ומסתובבת אליה כדי לכרוך את זרועותיה סביבה. היא מנשקת את הקודקוד שלה. "מה קרה, איפה היית?"
"אצל באז," היא אומרת בקול קטן.
אמא מחבקת אותה חזק יותר.
"זה נכון, מה שהוא אמר? על למה הוא אף פעם לא חולה?" היא לא מסוגלת לומר את המילה. היא לא רוצה לומר אותה יותר שוב בחיים.
"כן," אמא אומרת. "אוי, מותק, אני מצטערת. לא רציתי שתדעי."
היא מרגישה את עצמה מתחילה לרעוד מרוב כעס. "את חושבת שאני עדיין תינוקת? שאי אפשר לספר לי דברים?" אמא מנסה לומר משהו אבל מורדי לא נותנת לה. "אני גדולה מספיק כשזה נוח לכם, כשאתם רוצים שאעשה בייביסיטר על הקטנים או אעזור לך להכין את הבית לארוחת חג המולד, אבל כשזה לא מתאים לכם אני נדחפת בחזרה לשולחן הילדים, הא?"
"לא רצינו לשים עליך סוד גדול כל כך-"
"אה!" היא קוראת. "אז אני יכולה לשמור סודות כשאת רוצה להתבכיין שפיונה מתנהגת כמו כלבה אליך באירועים משפחתיים אבל כשזה משהו באמת חשוב-!"
"זה באמת חשוב," אמא אומרת ולוקחת את ידיה בשלה. "מורדי. אסור לך לספר לאף אח-"
היא משחררת נהרת צחוק פרועה. "וואו, את כל כך לא סומכת עליי!"
מבט פגוע מבליח על פניה. "ברור שאני סומכת עליך."
"בחיים לא היית מספרת לי את זה. הייתי יכולה להגיע לגיל שבעים בלי לדעת, אם לא הייתי מתחילה לתהות למה באז עדיין נראה אותו דבר-" הקול שלה נשבר והיא מתחילה לבכות שוב.
ערפד. הוא באמת ערפד. והוא היה, כל הזמן הזה. מורדיליה אוהבת ערפד עם כל הלב שלה.
איך מתחילים לקלוט את זה?
מאיפה פאקינג מתחילים. היא מרגישה כל כך אבודה.
"הייתה לי זכות לדעת," היא מתייפחת. אמא מהסה אותה, ידה מלטפת את ראשה.
"רק רצינו להגן עליך," היא אומרת. "מתוקה שלי. הלוואי שלא היית צריכה לדעת את זה."
"אבל מה לגבי באז?!" היא טוענת. "הוא צריך לדעת את זה!"
"הלוואי שגם עליו יכולתי להגן, מורדי."
"אבל את מתנהגת כאילו לדעת את זה פוגע בי, כאילו זה דבר מחריד!" היא אומרת. "זה לא פייר. הוא לא עשה כלום. הוא לא בחר בזה!"
"ברור שלא, ברור שלא," לוחשת אמא.
"אבל את מתנהגת כאילו זה אשמתו," היא בוכה. "את אומרת שהיית רוצה שלא אדע את זה עליו. כאילו הוא עשה משהו לא בסדר. והוא לא."
הוא לא. הוא באמת לא. הוא לא עשה שום דבר חדש. הוא בדיוק מה שהוא תמיד היה. הוא בדיוק אותו אח שהוא היה מקודם. זה לא היה אשמתו שהוא מ-
היא מנערת את ראשה בחדות. "זה לא פייר."
"זה לא," מסכימה אמא.
"וזה לא פייר שהסתרתם את זה ממני ככה."
"מורדיליה..." אמא נאנחת.
היא קוטעת אותה. "הוא קרא לעצמו מפלצת, אמא! את ידעת את זה? שככה הוא חושב?"
אמא שותקת. הפנים שלה לא מסגירות כלום.
"הוא חושב שהוא מפלצת. שזה סוד אפל שצריך להסתיר מהילדים. אמא, הוא לא עמד לספר לי אף פעם, אם זה היה תלוי בו. אם הוא לא היה חולה."
היא בוכה שוב, ואמא מחבקת אותה. "איך הוא מרגיש?"
"לא יודעת," עונה. "רע."
הן שותקות.
"הייתי צריכה לדעת," היא אומרת לאחר רגע ארוך. "הייתי צריכה לשים לב."
"הוא טוב בלהסתיר דברים. התאומות אפילו לא ידעו שהוא וסיימון ביחד עד לפני חמש שנים."
"וואו," אומרת מורדיליה בטון יבש. "עוד סודות."
אמא מעבירה יד על פניה, מסלקת כמה דמעות סוררות. "זה החיים שאח שלך קיבל," היא אומרת בפשטות. "זה מה יש."
זו תשובה חרא. מורדיליה עומדת להבהיר לאמא כמה זו תשובה חרא, אבל באותו רגע סוויטני נכנס למטבח. הוא נראה כאילו לא עזב את המשחק שלו מהרגע שיצאה מהבית עד עכשיו.
"איזה אח?" הוא שואל בעודו פותח את המקרר ומוציא בקבוק קולה. "אתן מדברות עליי?"
הן מחליפות מבט מבוהל, ולרגע הלב שלה מנתר לגרונה והמוח שלה מתחיל לדהור עם מחשבות איך יוצאים מזה, איך ממציאים שקר מספק, ואז מבליחה בה רק לרגע המחשבה הבוגדנית לספר לו הכל.
היא יודעת עכשיו. היא לא תוכל לשכוח. והיא תרצה לספר לו כל פעם שתסתכל עליו, כל פעם שתראה אותו ותדע שהוא לא יודע שאח שלו ערפד. שאח שלו לא מתכנן אי פעם לספר לו. שהבן זוג של פנלופה בונס יודע, למען השם, והוא לא!
אבל אז היא חושבת על איך ייראו הפנים שלו אם תספר לו, והיא לא יכולה לעשות את זה. היא פשוט לא יכולה.
בן רגע, היא מבינה את ההורים שלה.
היא מבינה את באז. אני מפלצת, הוא אמר. הוא מאמין בזה. הוא לא רוצה לראות את אחותו הקטנה מתבוננת בו בידיעה שזה מה שהיא רואה. הוא לא רוצה שהיא תחשוב עליו ככה. הוא לא רוצה שהיא תדע.
זה אף פעם לא היה לגביה, מורדיליה קולטת. זה היה לגביו.
"אני צריכה ללכת," היא אומרת בקול. המפתחות של המכונית ביד שלה לפני שאמא מספיקה לשאול לאן.
סיימון לא רוצה להכניס אותה כשהוא רואה אותה. היא מאיימת לכשף אותו בלחש שיגרום לו לדמם מהברכיים במשך יומיים והוא נאנח כאילו היא העול הכי גדול שהוא צריך לשאת.
"הוא ישן עכשיו," הוא אומר לה כשהם מטפסים במדרגות אל חדר השינה. "פיונה סוף סוף חזרה אל מלקולם, הוא מדבר איתה בטלפון עכשיו. אני מניח שהיא תגיע הנה בקרוב. היא מבררת עם ניקו מה יכולה להיות הסיבה לזה, אבל אנחנו חושבים שזה פתיר."
חושבים שזה פתיר. כאילו זה מידע חדש. מורדיליה קולטת שהם בילו את כל הלילה כשהאפשרות שבאז לא יחלים מרחפת מעליהם.
"אני רק צריכה לומר לו משהו זריז," היא אומרת שוב. סיימון מרים את עיניו לתקרה ומנענע את ראשו, כמו שואל את אלוהים מה פאקינג לעשות איתה.
באז באמת ישן. היא נכנסת ומתיישבת על המיטה לצידו, כמו שישבה רק לפני שעה קלה.
"תקראי לי אם אתם צריכים משהו," אומר סיימון וסוגר אחריו את הדלת.
היא מתבוננת בפנים הישנות של אחיה. הוא לא נראה שלו או משהו, הוא נראה טרוד וכאילו כואב לו. הוא זז הרבה מתוך שינה, כאילו מתקשה למצוא תנוחה נוחה. זו הסיבה היחידה שמורדיליה מוצאת בתוכה את הכוחות להעיר אותו.
זה לא מוסרי להעיר מישהו חולה כשהוא ישן, היא יודעת. הוא צריך את המנוחה, הוא צריך לצבור כוחות.
אבל הוא גם צריך לשמוע את מה שיש לה להגיד לו.
"באז?" היא אומרת ברוך ומנענעת את כתפו מעט. "היי, באז. תתעורר."
הוא משמיע צליל עמום ופוקח עין אחת. "מממ. מורדי?"
"כן," היא אומרת. "תקשיב. אני צריכה לומר לך משהו חשוב. מאוד מאוד חשוב. בסדר?"
הוא מהמהם חלושות וממצמץ במאמץ ניכר להפוך ליותר עירני עבורה. "הלכת מקודם באמצע השיחה. לא רציתי להבריח אותך. רציתי לומר-"
"אני יודעת מה רצית לומר," היא קוטעת אותו. "זה בסדר."
הוא עוצם את עיניו שוב. "אל תכעסי," לוחש.
פאק. היא באמת האחות הכי גרועה בעולם, נכון? "אני לא כועסת. מבטיחה." הוא מחייך. "באז, אתה יודע שאתה עדיין אח שלי, מבחינתי. נכון?"
הוא מהמהם שוב, פחות בביטחון הפעם.
"אני רצינית. אמרת מקודם שאתה מפלצת, אבל אתה לא. אתה האח הגדול שלי. אתה חנון ושחצן ובלתי נסבל ואיבדת את כל העצמות הפאנקיסטיות שלך ברגע שסיימת עם הבית-ספר, אם בכלל היו לך מלכתחילה-" היא סוטה מהנושא, "-אבל, כאילו... אתה פשוט בנאדם. בנאדם ממש טוב ומוצלח. שאני גאה שהוא אח שלי. ואני מבינה למה לא רצית לספר לי, אבל אתה צריך לדעת שזה- טוב, שזה-" היא נושמת עמוקות, "שזה לא משנה לי. זה לא משנה בכלל. בסדר?"
כשהיא מעזה להרים את מבטה מכפות ידיה, העיניים שלו פקוחות והוא מסתכל ישר אליה. היא לא ראתה את ההבעה הזו על פניו מעולם קודם לכן. "מורדי," הוא לוחש.
ואז הוא תופס בקצה השמיכה שלו ביד רועדת ומרים אותה באוויר, רק טיפה, רק בקושי.
זה מספיק עבורה. בלי מילים היא זוחלת לצידו ונכנסת תחת השמיכה, מחבקת את החזה שלו עם ידיה וטומנת את פניה בתוכו. הוא מלטף את שיערה לאט.
הם נשארים כך זמן רב. כשפיונה ואבא וסיימון נכנסים לחדר, בסופו של דבר, הם מוצאים אותם מכורבלים יחד וישנים שנת ישרים. מורדיליה נוחרת קלות, החזה שלה מתרומם ויורד לפי הקצב בסנכרון עם זה של אחיה.